ניצה פרי/ מתוך קטלוג התערוכה 

שירה גפשטיין מתייחסת לרפרנסים אמנותיים כגון 'הסעודה האחרונה' של ליאונרדו, כאשר בשולחן המיתולוגי שלה מוצגות נשים, ביניהן האמניות סיגלית לנדאו, אביבה א ולואיז בורג'ואה. אין אוכל על השולחן ואין הילות של קדושה סביב הדמויות, האירוע לשמו התכנסו לא משנה, הוא רק שימש את האמניות השראה לשיח על המשותף להן, עשייה אמנותית, אחדות נשית ומשוחררת

ההקשרים ההיסטוריים והמטפוריים של תביעה לחירות באה לידי ביטוי גם בציור  טבע דומם עם מחאה פוליטית, העבודה מבטאת מחאה כנגד תחלואים בחברה ובתרבות דרך פריזמה גברית. גפשטיין בוחנת כיצד מתמודדת האמנות עם מחאת ההמון ומה כוחה של האמנות להציב מטרות להשגת או השבת החירות הזו. בעוד שבציור של דלקרואה "החירות מובילה את העם" מופיעה במרכז דמותה של מריאן (שהיא האלגוריה לחירות), ושם המנצחים צועדים על גופותיהם של המתים, גפשטיין מציבה את האמנות במרכז, כאמצעי לשינוי חברתי עמוק ובהמשך לבנייתה של חברה טובה יותר