סמדר שפי/ גלריה, הארץ/ מרץ 2013

על התערוכה: תום, תחנה לאמנות רמלה, אוצר שחר מרקוס

"שירה גפשטיין  מתבלטת בשנה האחרונה כאמנית מעניינת. בתערוכה הקבוצתית "הגמל המעופף" שנערכה לפני כמה חודשים בגלריה בנימין בצ'לנוב, היא הציגה את "יפו" - ספוג ירוק המשמש לסידורי פרחים, שנחצב בו בית יפואי, מאותם ארמונות החביבים היום על בעלי ממון המחפשים "אותנטיות" (ללא התושבים האותנטיים). הפעם היא מציגה שלוש עבודות שהיפה בהן היא סירה עשויה פיסות עץ לבוד. היכולת של הסירה לשוט מבטאת משאת נפש של התרחקות. אופני בנייתה - החיבורים בין החלקים - גלויים. באופן מעניין מתקשרת הסירה הזאת לסירות המצוירות של אריה ארוך משנות ה-50 וה-60, שהפכו אצלו כמעט לסימני אינסוף. אלא שהסירה של גפשטיין  היא חסרת חיים ללא גלים, והיא מונחת קפואה על רצפת הבטון כזיכרון של זמן או מצב אחר.

את הסירה  של שירה גפשטיין רציתי להציג מאז ראיתי אותה לפני כשנה בתערוכה “תם”  בגלריה עירוני רמלה (אצר: שחר מרקוס). אהבתי את הסירה שגלומה בה משאת נפש של התרחקות וכל מטען האסוציאציות שיש לסירה כאן:  מסירת מוות מצרית ועד סירת מעפילים, זכר מיניאטורות בבקבוקים שהיו פופולאריים בימים בהן ארמדות גדולות סימלו את עוצמת האימפריות הקולוניאליסטיות;זיכרון הסירות המצוירות של אריה ארוך משנות החמישים והשישים, שהפכו בציוריו לסימני אינסוף’, הסירות המפוסלות כמעט מופשטות של נורה ונעמי בשנות ה90  וגם הסירות של לינדה הופנאגל אמנית נפלאה .קובייה תלויה מהתקרה ליד הסירה, צורה מושלמת, רציונאלית ,סגורה: היפוך מושלם.