שלדים מחוץ לארון

 יואב שמואלי / על הפיסול והמיצב של שירה גפשטיין 

עירום. הפיסול והמיצב של שירה עוסקים בעירום, ואף מזרחה משם. כלומר בהפשטת הדימוי מנכסיו, מבשרו, לכדי שלד או שלדה, רישום גנרי בקווים גסים, סכמה או סקיצה; לעתים זה נראה כמו אבטיפוס, אבל ברוב המקרים ניתן לזהות את החסר, את המקור שאיננו; ולחוות את התחליף החומרי הפשוט למדי, או שכאמור זהו בסיס הדבר, התמצית שזוקקה. לכן ההליכה אל רעיון/עיקרון המודל כבר למן ההתחלה, היה צעד מתבקש, טבעי.

אני מפליג מעט, אנסה לדייק; אם כי היופי הוא בכך שאין מדובר (אף-פעם) במדע מדויק. אבל המיצב המשמעותי הראשון שבנתה והרימה, מבנה עץ ורשת-חממות מפורט להפליא בדמותו של מסגד חסן-בק, כמו גם אלו שהחרו-החזיקו אחריו ובעקבותיו, מדגים יפה את הרעיון הנ"ל. במציאות זהו מסגד פונקציונלי, ארכיטקטורה נאה של אבן ערבית, עם קשתות, כיפה וצריחים, הנטוע בקצה תל אביב החילונית רוב הזמן, בואכה יפו המעורבת. אצל שירה, בחלל התצוגה הפנימי (מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006) קנה-המידה צונח, אבל עודנו מלחך את זה האנושי; אבל המעשה הגדול הוא בשינוי/בגריעה/בהיפוך היוצרות המסיביים של החומר. של החומריות. שירה מותירה אותנו עם קרום דק, צללית של מבנה האם. קונספטואלית, אם תחליט על קיפול ונדידה ליעד בא, מדובר על שעת עבודה. 

וזה הסיפור. ארעיות. שירה מספרת שהעבירה את מרבית ילדותה בבית קטון על צמרת עץ במושב גת רימון בו גדלה, ובסביבת המשתלה של אביה, שלימים נתנה השראה, הלך רוח וחומרים ממש לגוף העבודה האמנותית; שחיבבה את הנדודים התכופים במסעה הארוך לדרום אמריקה, ללא מצע קבוע לעלות בה על יצועה; ושבלימודיה האקדמיים, חיה בטבעיות בחלל ענקי ומשותף עם עוד מספר הומו ספיאנס בני גילה. היום, בת 44, היא פסע מן הבורגנות, אבל מן המפורסמות הוא שגורלות נחרצים עם שחר הילדות, הנעורים, והבחרות. חומרי החיים הביאו והובילו אל חומרי היצירה, תרתי-משמע.  

בחזרה לחסן-בק, ולאופן שבו שירה משיבה אותו לעין הצופה. כפי שבתפר של תל-אביב ויפו המסגד עומד מעט תלוש וכמעט זר למקומו, כך ישראל כולה היא מעשה טלאים גיאוגרפי, אנושי ובכל רובד אחר שניתן להעלות על הדעת. נדמה שזה עניין המטריד ומסקרן כל אדם ואמן ישראלי שעיניו בראשו וליבו במקומו. שירה מגיבה בעוצמה אמוציונלית ובאינטנסיביות למקום שבו היא חיה, מגדלת ילדים, ויוצרת; אם תרצו, העירום הזה שנגלה, תמונות הרנטגן, התשלילים, כלומר פסלי הרפאים הללו לאורך הדרך, כמו גם הציור הקרוע והכואב שלה, הם המענים הפואטיים המורכבים שלה למציאות חייה כאן. 

לאחר חסן-בק המונומנטלי (בחשיבה, ברעיון), שירה פוסעת שעל נוסף אל עבר הטבע והתרבות, ומעגלי החיים, מצמצמת למינימום, ויורה בבודדת: יחידת עץ הדומה ללבנת בניין, נעטפת בעור פרה ("עור" 2012). על הרצפה בחלל התצוגה, הציבה שירה סירת עץ. סירות בודדות הן לעולם חצים בלבבות. האמן ג'יימס לי ביירס, חמוש בחליפת זהב, צילינדר, ומוט זהב גבוה, חצה את תעלות ונציה בגונדולה (1986); שנה לפניו, הניח האמן היפני קזואו קטסה סירה במרכז גלריה במינכן, כך שמשוטיה הארוכים שיצאו משני צדיה, פגשו ונשקו לגבולות החלל. הסירה הבודדה של שירה, העשויה מחלקי עץ, מראה/חושפת את מבנה השלדה שלה, בטנה וקרביה.  

שער האריות (ירושלים, 2017), הוא רישום שמן על גבי ויטרינה הפונה לרחוב. שירה חוזרת אל חומרי חיינו כאן, ומתארת ברישום חופשי וצפוף (שמגיע בעקבות ההתעסקות ברשתות) את הכפרים הערביים המקיפים את עיר הקודש. שנה מאוחר יותר, היא תראה בגלריה חנינא בתל אביב, את החתימה האישית שלה למיתוס הרועה הטוב הנושא את הגדי. זוהי גרסה נשית, ובכך היא ממשיכה ומפתחת צעד שהחל במיצב מוקדם יותר ושתואר למעלה. זה פסל כאילו קלאסי, העשוי גבס לבן והמונח על גבי כן, של דמותה שלה וגם של כל-אישה, הנושאת את מי שהיתה כלבתה האהובה. דימוי של מסירות אבסולוטית, המופיע כבחלום חוזר מדי זמן גם בציוריה. ואם תחפצו, זוהי גם פייטה, המרחיקה לכת מאד מן המקורות שלה

These photos shows the changes of time.