היסטריה היסטורית

יש שילובים שעל פניהם נראים בלתי אפשריים. למשל כוח והומור. אבל הציורים של שירה גפשטיין מציעים נקודות מפגש מפתיעות למקרי קיצון אלו. הנחת הצבע האקספרסיבית, משיכות המכחול החזקות, מתמוססות אל תוך סצנות כביכול נאיביות, מעין תצלומי בנליה של אמהות עירונית. וככזאת היא רק כאילו נאיבית, כאילו בנלית, כאילו רגועה. היא בעצם רועשת וגועשת, מוטרדת, מותקפת ומוקפת ברעש, תזזיתיות, זיהום וזרות. הציורים מוגשים כמו מנקודת מבט של אישה-אם תחת השפעה. וההשפעות הן רבות ומתארגנות בהתאם להגיון ההיסטרי שמציגה גפשטיין: מתי סצנות הקיבוץ של יוחנן סימון עקרו לגינות תל אביב ובנוסף קיבלו צבעוניות תכלכלה זריצקית? והתחבור ההתיילדות של רפי לביא לאוריינטליזם של גוטמן? גפשטיין אורגת בקלילות את תולדות הציור ה(ארץ) ישראלי כדי לייצר מבע חדש, רענן, שוקק חיים – כזה שמבטיח שלציור כאן יש לא רק עבר אלא גם עתיד.  

גלעד מלצר.