Turbid Valley, Diptych, oil on canvas,180/280 cm, 2020
יונתן הירשפלד, על עמק עכור, יולי 2021
אם כן, יום חמישי לשבוע שבו אני מקדיש בכל יום את הקיר שלי לעבודה אחת של אמן בן דורי שלטעמי צריכה להיות באוסף מוזאלי.
והיום: ״עמק עכור״ של שירה גפשטיין .
הציור האפי הזה מגולל את סיפורה של פתח תקווה (שסבה של ש.ג.מ. היה ממקימיה) מהימים שלה כעמק עכור שאפילו יואל משה סלומון לא ראה בו פוטנציאל התיישבות ועד עכירות הזיהום והבניה הפסיכית של ימינו.
המבנה הציורי הוא ימיביינימי. כמו בציורי כנסיה ללא אחדות זמן וחלל שרואים את ישו נולד ברקע ונצלב במישור הקדמי של הציור.
המבע הציורי זריז, כמו מתוך דחיפות, אבל מיומן ומלא בהברקות ציוריות; ראו הנשרים המטפטפים והאדום הזורם.
יחד עם זאת מקיימים המבע הציורי והמבנה המשוכלל שורה של זיקות לציור ישראלי: מציורי תעמולה של ראשית המדינה ועד ליוחנן סימון.
בה בעת, הציור מושך חוט למסורת של קולאז׳יזם, כלומר לציורי שמן שעשויים באופן אחדותי אך ההיגיון הציורי שלהם הוא של קולאז׳ (נורית דוד בשיאה, בציורי הנופים למשל. או גרבוז)
בעיניי כוחו הוא בכך שהוא לא רק ביקורתי, להיות ביקורתי זה בעצם הכי קל, יש בו גם אהבה. (אני נזכר שבציור אחר היא ציירה אותי, הציור לעג למצ׳ואיזם שלי, אבל נעשה באופן כזה שניכר שהיא בכז קצת מחבבת אותי), ודווקא היחס הזה הופך אותו לנוגע ללב.
זה ציור על הפרוייקט הציוני. על המציאות המורכבת שלנו, פוליטית, אקולוגית, וכו אבל זה גם ציור אישי מאד, וארספואטי מאד. וכמו כל האמנים שבחרתי כאן מקיים יחס מורכב למודרניזם הישראלי ולשורשי הציור באירופה.